הכרעת דין בתיק תפ"ח 1158-09

השופט נתן זלוצ'ובר:

כתב האישום, העלאת טענות מקדמיות והמענה

1.  נגד הנאשם הוגש ביום 30/12/09 כתב אישום בן שלושה אישומים, המייחס לו 2 עבירות של מעשה סדום, עבירת אינוס בנסיבות מחמירות, עבירת מעשה מגונה, ניסיון לאינוס, ניסיון למעשה סדום והדחה בחקירה בנסיבות מחמירות, עבירות בניגוד לסעיפים 347(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) +345(א)(1)+(3), 345(א)(3)+345(א)(1), 348(ב) בנסיבות 345(ב)(1) בצירוף 345(א)(1), 345(א)(3)+(א)(1) ביחד עם סעיף 25,  347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(3)+(א)(1) ביחד עם סעיף 25  ועבירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.

על פי עובדות כתב האישום, הנאשם התגורר בתקופה הרלוונטית לכתב האישום בין השנים 1999-2000 בשכנות לקטינה א.ו., ילידת 3/10/1990, בעיר קריית מלאכי.

על פי עובדות האישום הראשון, הנאשם, סמוך לאחר 21/11/99 ניגש למתלוננת שישבה אותה עת בכניסה של הבניין, התיישב לידה ושוחח עימה בנוגע למאסרו של אביה. הנאשם במהלך השיחה, אחז במתלוננת והעמיד אותה בין רגליו, תפס את פניה מאזור הסנטר והחל לגעת בה וללטפה בכל חלקי גופה. הנאשם הושיב את המתלוננת על ברכו, תפס אותה בידו וחיבק אותה לשם גירוי וסיפוק מיני. לאורך כל מעשיו המתלוננת בכתה וביקשה שיניח לה, אך הנאשם לא חדל ואמר לה שהוא יפסיק רק אם היא תפסיק לבכות. המתלוננת אכן הפסיקה לבכות והנאשם הניח לה לעזוב את המקום.

על פי עובדות האישום השני, סמוך לאחר האירוע שבאישום הראשון,  הנאשם היה במרפסת ביתו וראה את המתלוננת בכניסה לבניין. הנאשם קרא לה וביקש שלא תזוז עד שירד אליה. הנאשם ירד מביתו, ניגש לרכב והתניעו והורה למתלוננת לעלות לרכב. המתלוננת שפחדה מהנאשם, עלתה לרכבו וישבה במושב הקדמי. הנאשם נסע ועצר בסמוך לבית הספר "באר טוביה".  הנאשם הורה למתלוננת להתפשט ולעבור למושב האחורי והיא עשתה כדבריו. הנאשם עבר למושב האחורי נשכב על המתלוננת וניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה כשהוא אוחז במשענת המושב האחורי כדי להפעיל כוח ולמנוע מהמתלוננת להתנגד. המתלוננת התחננה בפני הנאשם שיפסיק, אך הנאשם התעלם והמשיך במעשיו, אולם לא הצליח להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת.

הנאשם סובב את המתלוננת, השכיבה על בטנה וניסה להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת, אולם הדבר לא עלה בידו. הנאשם התיז ספריי לניקוי חלונות על פי הטבעת של המתלוננת וניסה לחדור בשנית. במקביל הנאשם החדיר את אצבעותיו לאיבר המין של המתלוננת.

לאחר מכן, הנאשם הורה למתלוננת למצוץ את איבר מינו, הוא הושיבה על ברכיה והחדיר את איבר מינו לפיה. המתלוננת עשתה כן ותוך כדי נשכה את איבר מינו של הנאשם, הנאשם הכה את המתלוננת בראשה והורה לה ,"למצוץ בלי שיניים".  המתלוננת נאלצה להמשיך והנאשם המשיך להחזיק את איבר מינו בפיה של המתלוננת עד שבא על סיפוקו בפיה. רק אז שחרר הנאשם את המתלוננת. כתוצאה ממעשיו של הנאשם דיממה המתלוננת מאיבר מינה ומפי הטבעת שלה.

על פי עובדות האישום השלישי, סמוך לאחר האירוע שבאישום השני, הנאשם פגש במתלוננת בהיותה בכניסה לבניין והורה לה לעלות לביתו. המתלוננת בכתה וסירבה ואז הנאשם משך אתה בידה, דחף אותה לכיוון ביתו שבקומה הראשונה, והכניסה לביתו. שם הכניסה לחדרו, פתח את מגירת השידה, הראה למתלוננת אקדח ואזיקים ואיים על המתלוננת, כי יעשה בהם שימוש במידה ותספר על מעשיו. הנאשם פשט את מכנסיו ואת תחתוניו, אמר למתלוננת לחשוב ש"זה סוכרייה" והורה לה למצוץ את איבר מינו. המתלוננת סירבה ובכתה, אך הנאשם החדיר תוך הפעלת כוח את איבר מינו לפיה של המתלוננת, למרות התנגדותה, עד שהגיע לסיפוק מיני ורק אז שיחרר אותה מאחיזתו. הנאשם אמר למתלוננת להפסיק לבכות ונתן לה ארטיק.

2. טענות מקדמיות

בטרם מתן המענה לכתב האישום, העלה הנאשם טענות מקדמיות שמטרתן מחיקת כתב האישום על פי סעיף 149(2), (3) ו- (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982. לטענת הסנגור עובדת הגשת כתב האישום כנגד הנאשם פורסמה באינטרנט, וזאת בטרם הנאשם קיבל לידיו את כתב האישום וכאשר לא נערך לו שימוע. כמו כן טען הסנגור, כי כתב האישום הוגש בחוסר סמכות, בשל העדר אישור של היועמ"ש כמצוות סעיף 354(א) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, שכן הנאשם נחקר במשטרה במאי 2007, לטענתו, באותן נסיבות, המאשימה טענה כי העבירות בוצעו 9 שנים קודם לכן, דהיינו, חלפו 11 שנים ממועד ביצוע העבירות ועד הגשת כתב האישום. לפי הוראת החוק אם חלפו מעל 10 שנים ממועד ביצוע העבירות, יש צורך באישור היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב האישום. לטענתו, יש שיהוי בלתי מוסבר מטעם המאשימה בהגשת כתב האישום, שכן, כאמור, החקירה הסתיימה שנתיים וחצי לפני הגשת כתב האישום. לטענתו, במצב דברים זה, המאשימה יצרה מצג אצל הנאשם שלכאורה הכל תקין.

ב"כ המאשימה הודיע, כי הנאשם זומן בשנת 2007 ובשנת 2009  לשימוע, אך הוא לא הגיע. על אף האמור המאשימה נאותה לערוך לנאשם שימוע ולאחר קיום השימוע הוחלט להשאיר את כתב האישום על כנו. כמו כן, ב"כ המאשימה הודיע, כי המאשימה פנתה ליועמ"ש ונענתה, כי אין צורך באישור להגשת כתב האישום, היות והעבירות בוצעו לכאורה בשנים 1999-2000, התלונה הוגשה ב- 2007 וכתב האישום הוגש ב- 2009. התלונה במשטרה הפסיקה את מרוץ ההתיישנות של עבירת הפשע שהינה 10 שנים.

ביום 25/5/10 דחינו את הטענה המקדמית הטוענת לפגם או פסול בכתב האישום ונקבע, "כי יש בקיום חקירה עפ"י חיקוק כדי להפסיק את מירוץ תקופת ההתיישנות, בעוד שסעיף 354 לחוק העונשין לא נועד לצמצם את תקופת ההתיישנות ביחס לקטינה אלא להאריך אותה, ועל כן אין זה סביר לפרש סעיף זה כמחייב את אישור היועץ המשפטי לממשלה אם חלפו 10 שנים מיום ביצוע העבירה עד להגשת כתב האישום, כאשר בתוך אותם 10 שנים התקיימה חקירה עפ"י חיקוק."

3. המענה

במענה כפר הנאשם בכל עובדות כתב האישום, למעט העובדה שבתקופות מסוימות הנאשם והמתלוננת היו שכנים. טענת הנאשם היא שהתיק הוא תולדה של נקמה של המתלוננת בנאשם על כך שבעת שהיה מתנדב במשטרה באזור מגוריהם, הוא הביא למעצרו ומאסרו של אבי המתלוננת.

טענת זוטא- קבילות ההודאה ומשקלה

4. ב"כ הנאשם טען, כי ההודעה שנגבתה מהנאשם ביום 3/5/07 וכן דו"ח עימות מיום 4/5/07 שנערך בין הנאשם למתלוננת, נגבו כאשר הנאשם היה מצוי תחת לחץ נפשי בלתי סביר, כאשר הוא חש איום על חייו וזאת בשל שהותו במעצר במתקן כליאה באשקלון, יחד עם עבריינים שהוא הביא למעצרם במועדים מוקדמים יותר, וביניהם כאלה שאיימו להתנקם בו. לטענת ב"כ הנאשם, קיבל הנאשם הבטחה שלטונית, ע"י החוקר נחום מליחי תוך כדי שיחה בישיבה בבית קפה, בדרך למתקן הכליאה ובטרם מסירת הודעה, שאם הנאשם יודה ולו במקצת העבירות המיוחסות לו, לא יוגש נגדו כתב אישום. עוד טען הסנגור בסיכומי ההגנה, כי שהותו של הנאשם במעצר נועדה רק כדי להפעיל עליו לחץ נפשי בלתי הוגן. המאשימה לטענתו, יכלה לשחרר את הנאשם בערבות והתחייבות אישית ולהמשיך את חקירתה כאשר הנאשם לא נתון במעצר. על כן, יש לטעמו, לפסול את ההודעות על יסוד הלכת יששכרוב במסגרת תורת הפסלות השיפוטית.

הנאשם נחקר פעמיים בתיק זה במשטרה. בחקירה הראשונה הכחיש את המיוחס לו ואילו בחקירה השנייה הודה חלקית במעשים. הנאשם ענה לחוקר מליחי במהלך החקירה השנייה לשאלתו:

"מה עוד לא נכון ממה שאמרת לי אתמול בחקירה? והנאשם השיב, "הכל אמרתי לך אמת חוץ ממה שהכחשתי את המקרה שלי איתה מהלחץ." ( שורות 108-109, עמ' 4, ת/3א).